כמאמן, מנחה קבוצות ויועץ, במשך יותר משלושים שנה, תמיד האמנתי בגישה חווייתית.

 

הגישה מתבססת על הפסיכולוגיה ההומניסטית ובעיקרה, טוענת שהאדם לומד הכי הרבה דרך החוויה. החוויה היא חיבור של רגשות, מחשבות ועשייה בפועל.

כך, מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת, פותחו תרגילים, משחקים, הפעלות, סימולציות (בשם כולל: "חוויות מובנות"), שהם כולם יחד מאפשרים לאדם לא רק להביע דעתו על משהו או לדווח על רגשותיו כשזה קרה בעבר, אלא לחוות ב"כאן ועכשיו" את החוויה ולנתח את משמעותה, דפוסי הפעולה שצצו וכו'.

​

במשך השנים, אספתי, התאמתי ויצרתי מאות "חוויות מובנות" כאלה ואני עוזר למאמנים, מנחי קבוצות, יועצים ארגוניים וחינוכיים, להתאים אותם לפי מטרותיהם, בתהליך אישי או קבוצתי.

​

חוויה: בדרך כלל התרגיל מתחיל בחוויה. המשתתף נהיה מעורב בפעילות. הוא פועל או מתנהג בצורה כלשהיא, עושה, מבצע, צופה או אומר. זה הבסיס החוויתי של התרגיל.

​

שיתוף: לאחר החוויה חשוב לשתף אחרים או לספר מה ראה והרגיש.

​

עיבוד: חשוב לא רק לדווח מה ראה והרגיש אלא לעבד – כלומר מה הדינאמיקה שעלתה מהחוויה, מה הוא לומד על עצמו ועל דפוסי הפעולה שלו.

​

הכללה: לאחר הלמידה האישית, מה זה אומר לגבי הכלל (כלל המצבים או כלל האנשים), מה קורה לו או לרובם במצבים כאלה, ומה זה אומר לגבי התנהגות
עתידית – בניית הפרדיגמה החדשה.

​

יישום: השלב האולטימטיבי – תכנון כיצד יתנהג/ישנה את התנהגותו מחוץ למסגרת המעבדה, ב"חיים האמיתיים". כמובן יישום בשטח יהיה חוויה חדשה וחומר למפגש הבא.